1. המשיבה ("
נשר") הגישה ערעור מנהלי על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה שליד המבקשת 1 (בהתאמה, "
ועדת הערר" ו"
העירייה") מיום 20.1.13 ("
ההחלטה"). הערעור הוגש ביום 21.4.13 והמבקשים, העירייה ומנהל הארנונה של העירייה ("
מנהל הארנונה") עותרים למחיקת הערעור מחמת האיחור בהגשתו.
לאחר עיון בכתבי הטענות אני מחליט לקבל את הבקשה.
2. המבקשים (שהם שניים משלושת המשיבים שצוינו בכותרת הערעור) טוענים שלפי תקנה 23 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 ("
התקנות") קיימת חובה להגיש ערעור מנהלי "
במועד שנקבע לכך בדין", וכשלא נקבע מועד כאמור "
יוגש ערעור מנהלי בתוך ארבעים וחמישה ימים". המבקשים טוענים כי ההחלטה ניתנה ביום 20.1.13 והומצאה לצדדים באותו היום ומשכך היה על נשר להגיש את הערעור לכל היאוחר ביום 12.3.13, ומשלא עשתה כן והגישה את הערעור רק ביום 21.4.13, יש לקבוע כי הערעור הוגש באיחור ויש לסלקו על הסף.
3. נשר טוענת שיש לדחות את הבקשה ממספר טעמים. הטעם הראשון הוא שעל המבקשים הנטל להראות שהערעור הוגש באיחור, והם לא עמדו בו. ליתר דיוק, לטענת נשר תקנה 39 לתקנות קובעת כי "
מניין הימים שנקבעו בתקנות אלה יימנה מיום מתן ההחלטה, אם ניתנה בפני בעל הדין; ... ניתנה ההחלטה שלא בפני בעל דין, יימנה המועד מיום המצאתה לו כדין". על רקע הוראה זו טוענת נשר שהמבקשים לא הוכיחו את המועד שבו הומצאה לה החלטת ועדת הערר, וממילא יש לדחות את הבקשה. נשר מוסיפה וטוענת כי בחילופי דברים בין באי כוח הצדדים שקיבלו ביטוי בחילופי הודעות דואר אלקטרוני הסכים בא כוח המבקשים להארכת מועד עד יום 14.5.13, וזאת על רקע הליכי גישור שהתנהלו בין הצדדים. עוד נטען כי התנהלות המשיבים היא חסרת תום לב, שכן בדיון שהתקיים ביום 14.3.13 בשתי עתירות מנהליות שהגישה נשר נגד העירייה בנושא הקשור לנושא ההחלטה (היינו חיובי הארנונה שהושתו על נשר) הסכים בא כוח העירייה לתיקון כתבי הטענות לאור החלטת ועדת הערר. בקשר לכך נטען גם כי באותו דיון החשה בא כוח המבקשים ולא ציין דבר בנוגע לערעור על ההחלטה או על האיחור בהגשתו, ויש לקבוע על כן שהמשיבים מנועים מלטעון לסילוק על הסף של הערעור מחמת איחור בהגשתו. לחילופין לכל טענותיה עתרה נשר להארכת מועד על יסוד התנהלותם הנטענת של המבקשים.
4. נראות לי טענות המבקשים על פני טענות נשר ומשום כך, כאמור, החלטתי לקבל את הבקשה.
5. בפתח הדברים אני מבקש להבהיר שלדעתי לוקה כתב הערעור בכך שבנוסף למנהל הארנונה, שהוא המשיב הנכון, צורפו כמשיבים גם העירייה וועדת הערר. שתי האחרונות אינן בעלות דין נכונות או דרושות בערעור וצירופן גורם לסרבול הדיון ולתקלה בניהולו. סעיף 6(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 ("
חוק הערר") קובע את זכותו של הנישום לערור בפני ועדת הערר על החלטת מנהל הארנונה. סעיף 6(ב) לחוק הערר קובע כי "
על החלטת ועדת הערר רשאים העורר ומנהל הארנונה לערער בפני בית משפט לעניינים מנהליים". מלשון ההוראה ברור אם כן שהצדדים הנכונים לערעור המנהלי הם העורר מצד אחד (ובענייננו, נשר) ומנהל הארנונה מן הצד האחר ולכן, כאמור, לא היה מקום לצרף את ועדת הערר או את העירייה.
6. המבקשים צודקים כשהם מפנים לתקנה 23 הקובעת כי המועד להגשת ערעור מנהלי על החלטת ועדת הערר הוא ארבעים וחמישה ימים, וטענתה של נשר שהמשיבים לא עמדו בנטל להראות שהערעור הוגש באיחור איננה מבוססת די הצורך.
7. תקנה 28 לתקנות קובעת כי "
הוראות פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי יחולו על ערעור לפי פרק זה, בשינויים המחויבים, אם אין בחוק ובתקנות אלה הוראה אחרת לעניין הנדון, ואם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה".
8. תקנה 413(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 ("
תקסד"א"), שאליהן מפנה תקנה 28 לתקנות, קובעת שאם ניתנה החלטה שלא בפני המערער אזי יציין כתב הערעור את "
התאריך שבו הומצאה לו, אם הומצאה, או ציון שההחלטה לא הומצאה;". עיון בכתב הערעור מלמד שדבר מכל אלה לא צוין בו, וחוזרת אפוא השאלה למקומה אם היה על המבקשים להוכיח את מועד המצאת ההחלטה לנשר או שמא על נשר החובה להראות עובדה זו. ברע"א 8467/06
לובנה אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ (8.7.10) נפסק כי:
"הנטל להוכחת הגשת הערעור במועדו מוטל על כתפי בעל הדין המערער, שכן כל הטוען שמילא אחר תנאי קודם להגשת הערעור - עליו הראיה, לפי הכלל "המוציא מחברו עליו הראייה" (ראו: ע"א 135/63 כורי נ' כורי, פ"ד יז 1853 (1963); זוסמן
סדרי הדין האזרחי, בעמ' 794). כך גם עולה מתקנה 413 לתקנות סדר הדין האזרחי, המורה לציין בכתב הערעור את מועד המצאת ההחלטה נשואת הערעור".
9. בכתב הערעור נטען אמנם כי הערעור הוגש במועד "
לשם הזהירות בלבד" (סעיף 95 לכתב הערעור), אולם משלא צוין מועד המצאת ההחלטה לנשר ומשלא נטען, והוכח, מהו מועד ההמצאה, אין מנוס מן המסקנה שהטענה נטענה על דרך הסתם, ויש לכאורה ממש בטענת המבקשים שהערעור הוגש באיחור.
10. גם את טענות המניעות שהעלתה נשר לא אוכל לקבל. עיינתי בפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 14.3.13 בתיקי עת"מ 20193-03-10 ו-11948-04-10, ומעיון בו עולה כי הצדדים הודיעו ש"
בהמלצת בית המשפט הצדדים מסכימים כי הם יחדשו את הליכי הגישור בפני עו"ד עופר שפיר. במקביל, אם ותבחר העותרת לנצל את זכותה לעדכן את כתבי הטענות מטעמה, תוכל לעשות כן עד 1.5.13. כמו כן למשיבה תינתן הזכות לעדכן את כתבי הטענות מטעמה עד ליום 1.6.13. אם הליכי הגישור לא ישאו פרי, יקבע דיון בתיק במועד סמוך להגשת כתבי הטענות מטעם המשיבה". על רקע דברים אלה ניתן להבין - ובתוך כך גם לקבל את טענות המבקשים - שכאשר הודיע בא כוח המבקשים לבא כוח נשר בהודעת דוא"ל מיום 9.4.13, כי "
תמרה/כאבול
מסכים לאורכה עד ליום 14.5.2013 שתיבחן בהתאם לנסיבות לאחר מועד הגישור הצפוי ביום 30.4.13", הייתה ההתייחסות לעניינים העומדים לדיון בעתירות המנהליות האמורות ולא בערעור מנהלי שבאותה עת טרם בא לעולם ואף לא היה סימן לכך שנשר מתכוונת להגישו. בקשר לכך לא אוכל גם לקבל את טענת נשר שביום 14.3.13, בעת הדיון בעתירות המנהליות, היה על בא כוח המבקשים לציין בפני בית המשפט את העובדה שניתנה החלטה של ועדת הערר. אף שעניינן של העתירות המנהליות האמורות הוא נושא חיובי הארנונה של נשר ועל כך נסבה גם החלטת ועדת הערר, לא ברור מדוע היה צורך לציין בעת הדיון בעתירות המנהליות את העובדה שניתנה החלטת ועדת הערר או את העובדה שלא הוגש עליה ערעור. לא מעבר לדרוש אציין כי המועד שבו התקיים הדיון בבית המשפט היה ממילא לאחר חלוף המועד האחרון להגשת הערעור, ועל רקע זה לא ברורה די הצורך טענתה של נשר בעניין זה.
11. נותרה עוד השאלה אם יש מקום להיעתר לבקשת נשר להארכת מועד להגשת הערעור, וגם בעניין זה התקשיתי לקבל את טענותיה של נשר. תחילה אציין שהבקשה להארכת מועד נטענה על דרך הטיעון החלופי, ופשוטו של מקרא הוא שלדעת נשר הערעור הוגש במועד. מצוות תקנה 528 לתקסד"א היא שכאשר נקבע מועד לחיקוק, הסמכות להאריכו היא כאשר קיים "טעם מיוחד" לעשות כן. לכן, נקיטת עמדה שלפיה בנסיבות העניין אין צורך בהארכת מועד ובה בעת הגשת בקשה להאריך את המועד, מצביעה לכאורה על היעדרו של טעם מיוחד המצדיק לעשות כן. מעבר לכך, ולגופה של הבקשה, ניתן לומר כי בעיקרו של דבר קיומו של טעם מיוחד יוכר "
במקרה שבו סוכלה הכוונה להגיש ערעור עקב אירועים מחוץ לשליטתו הרגילה של בעל הדין, כמו מוות או מחלה. טעם מיוחד קיים אף במקרה שבו התרחש אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך לקראתו מראש. גם מצב דברים, שבו טעה בעל הדין באשר למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטגוריה זו ובלבד שהטעות אינה טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית" (א' גורן
סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה תשיעית (2007) בעמ' 722) ("
גורן"). בצד זאת מציין המחבר כי "
ניסיון למצוא כלל אחיד, היפה לכל המקרים, עלול להיתקל בקושי לנוכח מספרם הרב של החריגים ושל היוצאים מן הכלל" (גורן בעמ' 723, וראו גם את סקירת הפסיקה ברע"א 1778/07
עופר נ' דיין (1.3.07)).
12. בענייננו, אין טענה לקיומן של נסיבות מחוץ לשליטתה של נשר, וכל שנטען הוא כי העירייה התנהלה באופן תכססני ובכך היא הכשילה את נשר. על רקע הערתי לעיל בדבר בעלי הדין הנכונים בהליך זה התקשיתי לראות את הרלוונטיות של הטענה, מה גם שגם לפי טענותיה של נשר ביום 6.3.13 (היינו ביום שבו היה צריך הערעור להיות מוגש או בסמוך מאוד לכך) החליפה נשר את ייצוגה. בנסיבות אלה, קשה לראות, ומכל מקום לא באה על כך ראיה, מה הייתה המניעה להגיש את הערעור בתוך פרק הזמן שנקבע לכך בתקנה 23.
סיכומו של דבר, הבקשה מתקבלת והערעור נמחק בשל האיחור בהגשתו.
הדיון הקבוע ליום 10.2.14 מתבטל.
נשר תשלם למנהל הארנונה שכר טרחת עורכי דין בסכום של 5,000 ש"ח.
ניתנה היום, ט"ז שבט תשע"ד, 17 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.
סיגל א.